ליהי ליסר
הדרך לריפוי היא אישית ואין לה "לוח זמנים".
השפעה מיידית על הכאב יכולה להתרחש תוך מספר מפגשים או לקחת יותר זמן, תלוי בהרבה מאוד גורמים (למשל נסיבות החיים הספציפיות, רמת המתח העכשווי בחיים, רמת הגמישות המחשבתית והיכולת להיפתח למידע חדש וכו').
הדבר הראשון שאני מייעצת לאנשים שמגיעים אלי זה להניח רגע לסטופר, לא למדוד לעצמם זמנים ולהפריד בין ה"עבודה" שצריך לעשות לבין התוצאה המיוחלת.
דווקא ככל שנצליח לנתק את עצמנו מהציפיה המיידית ל"תוצאה" ולהתמסר לתהליך הטיפולי השינוי יגיע יותר במהרה.
כן!
עבור חלק מהאנשים זה בהחלט אפשרי. אחרים יצטרכו ליווי, תמיכה והכוונה יותר ספציפית על מנת לסלול את שביל היציאה ממעגל הכאב.
קיים מאגר של תוכניות טיפול ברשת ובספרות כמו גם קבוצות לתמיכה בתהליך (לקבוצות התמיכה).
עם זאת חשוב מאוד להדגיש כי כשהסמפטומים מופיעים על רקע של טראומה נפשית משמעותית בעבר/בהווה אין להסתפק בתוכניות אלה ויש לפנות לעזרה נפשית מקצועית ממוקדת מאיש טיפול המתמחה בטראומה ובכאב נוירופלסטי/MBS.
לא!
טיפול נכון מתחיל באבחון מדוייק של מקור הבעיה.
מדובר באבחנה שצריכה להינתן על ידי רופא המכיר את הנושא של כאב נוירופלסטי.
סמפטומים שאופייניים לMBS יכולים להופיע גם במקרים של פגיעה פיזית/רקמתית (מחלות מסויימות, זיהום, שבר, נזק עצבי ממשי) ורק רופא יכול לשלול זאת.
כאמור שלילת סיבה פיזית לכאב היא רק השלב הראשון.
בשלב הבא צריך לבדוק האם הביטוי הספציפי של הכאב שלך מתאים לקרטריונים המאפיינים כאב מסוג MBS (קראו בפרק אבחון).
ד"ר סארנו היה משיב על כך תשובה חד משמעית – כן. אם הבעיה איננה ברמה הפיזית, הרי שהטיפול בה לדעתו לא צריך להתמקד בגוף אלא בנפש או בגורמים המחשבתיים שמעוררים את הסמפטומים. אם יורשה לי לומר – דעתי קצת פחות קיצונית. אני חושבת שכל מה שיכול להעביר מסר למערכת הסכנה המוחית שאין יותר ממה לפחד, שאתם בסדר, בטוחים, לא נשקפת סכנה - אפשר ורצוי לתרום אותו לטיפול. כלומר – אם כרגע הטיפול התרופתי או הדיקור או פיזיותרפיה מרגיעים ונותנים לכם הרגשה של בטחון, הקלה והרגעה – הרי שזה מבורך. אם לעומת זאת אתם נגשים לטיפולים מתוך עמדה שמשהו "שבור" אצלכם ואתם "חולים" וצריך "לתקן" אתכם, הרי שכדאי להפסיק אותם ולהתחיל לשדר למערכת מסרים אחרים. מה שחשוב הוא המסר או העמדה שממנה מגיעים ולא ההחלטה להמשיך טיפול זה או אחר.
כן!
משום שהוא משלב כלים שלקוחים מגישות פסיכולוגיות שונות (פסיכודינמיות, התנהגותיות וקוגנטיביות) יחד עם ידע ספציפי אודות מנגנון הכאב.
הטיפול מתמקד בהעלאת המודעות לגורמים הקשורים לעולם הפנימי (רגשות, מחשבות וכו') שמזינים את מנגנון הסכנה המוחי.
לכן ללא קשר להכשרה הפסיכולוגית הבסיסית, חשוב לוודא כי המטפל מדבר שפה שמחברת בין הגוף והנפש, מכיר את הידע העכשווי בתחום הכאב וקיבל הכשרה ספציפית בטיפול בו.
הנטייה האנושית הטבעית היא לבטל ולחשוד באינפורמציה חדשה, במיוחד אם היא נוגדת את המודל הרפואי המערבי שכולנו גדלנו עליו.
מודל זה שרואה בכאב ביטוי ישיר לרמת הפגיעה הפיזית עדיין שולט בממסד הרפואי. למרות העדויות המחקריות שטוענות כי כאב הוא תופעה שמורכבת גם מגורמים רגשיים וחברתיים, רוב הרופאים והמטפלים עדיין לא שינו את עמדתם.
ד"ר פאבל גולדשטיין, מביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה טוען כי מדובר בשינוי, בסוג של מהפכה שקטה שעובר עולם הרפואה.
"אימוץ של פרדיגמות חדשות לוקח זמן, אך יש לה פוטנציאל אדיר לשנות לחלוטין את האופן שבו אנו מטפלים בכאב".
(מגזין Epoch. 2021).
כן!
חיים עם כאב מתמשך זהו סוג של לחץ בפני עצמו שהרבה פעמים לא ניתנת לו כותרת כזו. רוב האנשים שסובלים לאורך זמן רב מכאב מבינים זאת היטב.
אין זירה בחיים שהכאב לא משפיע עליה לרעה: התפקוד היום יומי, יחסים, קריסה במצב הרוח. הכאב הוא אבן שואבת של משאבים, זמן, ועיסוק מנטאלי. ללא קשר למקור הראשוני, הרי שעצם החיים עם כאב כרוני הופך להיות עם הזמן סוג של סטרסור בפני עצמו שממשיך להפעיל את מערכת הסכנה המוחית לייצר עוד כאב. לכן אחד הדברים הכי חשובים בטיפול הוא להתחיל להבין מה בתגובה העכשווית לכאב תורם להמשך המעגל ולשנות אותו.
במילים אחרות, להפחית את רמת העוררות של מערכת הסכנה המוחית על ידי הזנת המערכת במסרים של בטחון והפחתת רמת הפחד מהסמפטומים עצמם.
