מדובר בתהליך יומי של כתיבה שבה ההנחייה היחידה היא לתת קול למתחולל "מאחורי הקלעים" של העולם הרגשי.
בכתיבה משתחררים הדברים שהאדם מסתיר מאחרים ואפילו מעצמו, הרגשות החבויים, המאיימים והדברים שלא נאמרים בקול.
זו שיחה אינטימית של האדם עם עצמו המאפשרת לו לשחרר במקום בטוח את מה שאף פעם לא העז לומר על אירועים חשובים שהתרחשו בעבר, לחצים או טרדות בהווה.
‍
הדגש בכתיבה הוא על מקסימום כנות. ההוראה היא לכתוב ממקום גולמי, בלי הגיון תחבירי או אחר, כמו שמרגישים. אפשר גם לצעוק או לבכות תוך כדי הכתיבה, פשוט "לשפוך את הכל". אף אחד לא אמור לקרוא את זה, גם לא המטופל עצמו. המטרה היא לתת לחלק המודחק מקום. בסיום הכתיבה, לאחר 20 דקות, המסמך מושמד (קורעים את הדף או מוחקים את צג המחשב).

ניקול מציעה להכין מראש רשימה של נושאים לכתיבה ולבחור יום יום מתוכה. רשימה זו יכולה לכלול אירועים שהתרחשו בעבר/בילדות, טראומות מרכזיות, גורמי סטרס בהווה ונטיות אישיותיות המוסיפות סטרס לחייך (למשל נטייה לרצות אחרים, ערך עצמי נמוך והצורך להוכיח שאתה שווה, לא להרגיש שאתה טוב מספיק, נטייה להיפגע בקלות, נטייה לחשיבה קטסטרופלית וכו').

ההתמקדות היא ברגש העולה ולא בסיפור, והמטרה הינה לאפשר לרגש לעלות, לתת לו להיות ולהרגיש אותו בגוף מתוך קבלה רדיקלית של החומר העולה ותוך מסירת מסרים של בטחון וחמלה עצמית. אין צורך לעשות שום דבר עם הרגש שעולה, לתקן, לשנות או לסלוח אלא רק לשהות עם הרגשות, לזהות אותם, להרגיש אותם בגוף ולתת להם "ללכת לדרכם".בסיום הכתיבה מומלץ להניח את כלי הכתיבה ולהרגיע את הגוף והנפש.
ניתן למשל להתמקד בדברים חיוביים המתרחשים בחייך, דברים המעוררים שמחה או ציפייה לבאות או שאנו מודים עליהם.
עלינו לתת למחשבות האלה מקום ולרגשות החיוביים שבאים איתן ולהתבונן בהם.
בסיום ניתן לעשות מדיטציה או הרפייה מודרכת.
פודקאסט של ניקול בו היא מסבירה את השיטה