אני בת 24, סבלתי מכאבים כרוניים במשך 13 שנה, שהלכו והתפשטו והחמירו עם הזמן, בגב, באגן, בבטן ובצוואר. עם השנים הלכתי להרבה רופאים שונים כל פעם בגלל אזור אחר, וקיבלתי הרבה אבחנות שונות- של עקמת, אנדומטריוזיס, עייפות כרונית ,ועוד כמה בדרך. במשך השנים חשבתי שהמקור של הכאבים הוא נקודתי. שיש לי עקמת בגב ולכן כואב לי הגב, שהצוואר שלי תפוס כל הזמן ולכן כואב, שבגלל שהיה לי את מחלת המונו כמה פעמים אני עייפה כל הזמן, ועם כל אלו השלמתי באיזשהו מקום שהם כאן לכל החיים וכל פעם אני אצטרך לטפל בהקלה מהכאבים. ניסיתי שנה של פיזיותרפיה לגב בגיל 15 ועדיין הגב שלי היה כואב כל הזמן ובמצבי לחץ הרבה יותר. אבל שהכי הכי הפריע לי והפחיד אותי היו כאבי האגן והבטן, שהיו הרבה סביב הוסת וכל פעם השביתו אותי לשבוע בחודש לפחות. הגעתי למצב שאני מנהלת את כל חיי סביב הוסת שלי: מבטלת תוכניות בשבוע הזה, לוקחת ימי חופש מהעבודה ומהלימודים ולא מתפקדת, נכנסת למיטה וסובלת מכאבים קשים , ובמהלך השנים הכאב החמיר ,לא משנה כמה משככי כאבים לקחתי .
בגיל 17 ניסיתי טיפולים טבעיים (דיקור סיני, שינויי תזונה, יוגה מותאמת) ובגילאי 19-22 ניסיתי טיפולים הורמונלים (7 סוגי גלולות) וכל פעם ניסיתי לגלות מה זה יכול להיות. במהלך השנים הפחד שלי רק גבר, החוסר וודאות . היו לי המון מחשבות מפחידות - "מה זה יכול להיות", ו-"כנראה זה מחלה ממש קשה אם עשיתי כל כך הרבה בדיקות והייתי אצל הרבה רופאים ועדיין לא גילו מה יש לי בגוף". אבל ההפחד שהכי ליווה אותי והיה לי ממש קשה הוא הפחד של "מה אם אני לא אוכל להביא ילדים לעולם ולהיות אמא".
בגיל 22 הגעתי למרפאת אנדומטריוזיס בהדסה עין כרם. מהר מאוד הבנו ש 99% שיש לי אנדו וזה המקור לכל הכאבים שלי. אחרי שבוע כבר נכנסתי לניתוח לאבחון וטיפול באנדומטריוזיס. אני חשבתי וקיוויתי שהנה כל הספקות וחוסר הוודאות הולכים להיפטר. אומנם חששתי מהאבחנה של אנדו וממחלה כרונית גיניקולוגית שהולכת ללוות אותי כל חיי. אבל כל כך רצית כבר לדעת מה יש לי שקיוויתי שזה יהיה אנדו ושיטפלו לי ויפתרו את הבעיה. אבל כשחזרו התוצאות מהניתוח גיליתי שאין לי אנדומטריוזיס. וחזרתי שוב לנקודת ההתחלה. זה היה כבר רגע שבו הייתי ממש מיואשת. הפחד ממה זה יכול להיות התגבר והכאבים שנרגעו אחרי הניתוח חזרו בעוצמה כפולה. עד שהגעתי למצב שחודשים הייתי בבית ולא תפקדתי בכלל מכאבים בכל הגוף.
הבנתי אבל עדיין לא האמנתי, זה היה נראה לי לא הגיוני. אחרי כל כך הרבה שנים שבהם רופאים מפנים אותי מאחד לשני, וכל הבדיקות והטיפולים וחוסר הוודאות והפחדים הגדולים האלו שליוו אותי. לא הבנתי איך יכול להיות שכל הכאבים שלי קשורים אחד לשני , איך יכול להיות שהכאבים שלי הם לא בגלל בעיה פיזית שיש לי בגוף. זה היה נראה לי פשוט מידי וטוב מידי שאיכשהו פתאום הכל מתחבר, יושב על אותו מקור כמו איזה קסם. ועם זאת היתה לי גם הקלה, שיש לי וודאות מסוימת שלא היתה לי במשך שנים. הנה בפעם ראשונה אומרים לי : "אנחנו יודעים מה יש לך, ועוד יותר- את יכולה להחלים". באמת להחלים. את לא צריכה להישאר עם הדבר הזה לבד. ולכל החיים.
ועוד משהו שגרם לי הקלה עצומה היה להבין שאני לא היחידה בעולם שמתמודדת עם הדבר הזה, שיש עוד אנשים שעברו/עוברים את הכאב הכרוני ואת ההחלמה ממנו. הרגשתי שפעם ראשונה בחיים שלי מישהו מבין מה אני עוברת, ונותן לי תקווה לצאת ולהחלים מהכאב הזה. 2 הדברים האלו מאוד החזיקו אותי והרגיעו אותי ונתנו לי בסיס טוב לאמונה בתהליך ההחלמה ובטיפול.
אפרת שלחה אותי אל ליהי, ומשם התחלתי להחלים.
תהליך ההחלמה:
התחלתי להחלים ברגע שהבנתי מהו בעצם כאב כרוני, איך עובד מנגנון הכאב, מה בחיים שלי הביא אותי למצב של כאב כרוני. התחלתי לחקור את הקשר בתגובות הגוף והנפש שלי ולזהות טריגרים שמעוררים כאב.
ולאט לאט הבנתי שאין לי שום בעיה מבנית בגוף, למרות כל האבחנות וכל הטיפולים שעברתי. יש לי כאב נוירופלסטי והוא מתבטא באיברים שונים בגוף בעוצמות וזמנים משתנים.
והשינוי האמיתי התחיל לקרות ברגע שהתחלתי להאמין שהכאב שלי יכול לעבור ושאני יכולה בעזרת עבודה פיזית ונפשית מאתגרת לרפא את הכאב. לרפא את הגוף והנפש שלי ולהפוך את החיים שלי בגוף ובנפש שלי ובעולם לחיים טובים ובריאים ומדויקים וקשובים יותר.
עם האמונה והעבודה הקשה התחלתי לראות הצלחות קטנות. לאט לאט התחלתי להקשיב יותר ללב שלי ולרגשות שעולים בי ולתת להם יותר מקום להישמע. בהתחלה מול עצמי ואחר כך גם מול אנשים. החלטתי שאני לא שומרת יותר דברים בבטן, לא צוברת רגשות בגוף אלא נותנת להם מקום ומשחררת אותם ממני.
וככל שאני מצליחה יותר לתת מקום לרגשות שלי בזמן, אני משתפרת ומתקדמת בעבודה עם הכאב. כשהרגשתי כאב בגוף במקום מסוים ניסיתי להבין למה כואב לי עכשיו , ולחפור לעומק הרגשות המוסתרים כדי לשחרר את הכאב ולאט לאט הצלחתי לתת מקום לרגשות שלי ולהתייחס אליהם עוד לפני שהכאב הופיע כלל , הצלחתי לשבור את מנגנון הכאב.
זה לקח זמן, ואלו היו חודשים של עבודה מאתגרת ומתמדת, ומה שממש החזיק אותי ברגעים הכואבים והקשים זה זה שהרגשתי שאני מתקדמת ומצליחה כל פעם יותר, והאמונה בתהליך עצמו גברה. האמונה שהעבודה הזאת משתלמת ואני מחלימה מהכאב באמצעותה.
וההבנה שלי שהכאבים האלו היו חלק מחיי כל כך הרבה שנים, ועכשיו אני מקלפת מעליי את כל השנים ההן ומשאירה אותן מאחור וזה עבודה קשה שלוקחת זמן. הנפש והגוף צריכים זמן ומרחב כדי להחלים.
השלב הבא בתהליך ההחלמה שלי היה להגיע אל הליבה של הכאב. לחשוף את כל המנגנון הרגשי שעליו נבנה הכאב. ללמוד להיות עם הרגשות הקשים שלי, עם הפחדים הכי עמוקים ושורשיים שלי ולהתחיל לבנות לי התנהלות רגשית טובה יותר. למדתי דרך חיים חדשה להיות עם הדברים שקורים לי והרגשות שעולים בי , דרך שבה אני מתחברת אליהם ומביעה אותם , דרך חיים טובה יותר בשבילי שנעים לי לחיות איתה, דרך שטובה לגוף ולנפש שלי.
גיליתי הרבה רגשות ופחדים קשים שישבו עליי כל השנים האלו, גיליתי שיש בי הרבה כעס על טראומות שחוויתי, שגרמו לי להתנהל בצורה לא טובה בשבילי עם הרגשות שלי, שגרמו לי להדחיק ולקבור את הרגשות שלי, שגרמו לי לשכוח את עצמי ולשים את הצרכים והרגשות והרצונות שלי בסוף סדר העדיפויות . כי יש דברים יותר חשובים ממני.
גיליתי שיש בי הרבה כעס עצמי וביקורת עצמית, ושהכעס והביקורת, וההתייחסות הכל כך שלילית ולא אוהבת הזאת לעצמי מזינים את מעגל הכאב ולא נותנים לי לצאת ממנו.
הגילויים האלו היו לי מאוד קשים מול עצמי, הרגשתי שכל מי שחשתי שאני וכל תפיסת העולם שלי קורסת, שאני לא רוצה להתנהל ככה בחיי יותר, לא רוצה שהערך העצמי שלי ימדד ככה, לא רוצה להיות אחרונה בסדר העדיפויות של עצמי, הרגשתי שאני רוצה לחיות אחרת עם עצמי.
הרגשתי שאני כבר לא יודעת מי אני, מה האופי שלי ומה מעניין אותי, מה אני אוהבת, שאני כבר לא יודעת מה הגרעין האמיתי שלי ומה הדברים החשובים לי באמת ומה בניתי בעצמי כל השנים האלו כדי להיות יותר טובה וחזקה לסביבה שלי. ואז הגיעו ימים מאוד מבלבלים ועצובים בשבילי, הרגשתי שאני מעורערת ואני מאבדת את כל כולי. שאני מקלפת את כל מי שהייתי ואני לא יודעת מי אני אהיה אחרי התהליך הזה. זה כאילו היה בתוכי סכר שאגר את כל הרגשות האלו ופתאום הוא נפרץ במלוא העוצמה ורגשות ופחדים של שנים הציפו אותי.
בימים האלו בעיקר הייתי עם עצמי ועם הכאב שלי, נתתי לו לצאת החוצה במלוא העוצמה, לכעוס, לבכות, סתם להיות חסרת חשק ואנרגיות. ואחרי שנתתי לעצמי להתאבל על הדרך שבה התייחסתי לעצמי, על החיים האלו שחייתי, אני מרגישה היום שאני מתחילה להתעורר וליצור לעצמי עולם חדש לחיות בו, עולם שבו אני מקשיבה לעצמי ולנפש שלי, עולם שבו אני מקשיבה לגוף שלי ולמה שהוא מסמן לי, ומסתכלת על כאב כהזדמנות לחקור ולהבין מה יש מתחתיו ואיך אני יכולה להיות יותר קשובה לעצמי דרכו. היום אני בעיקר מנסה להיות בהרבה חמלה ואהבה עצמית, להיות עם עצמי ועם הרגשות שעולים בי.
אני מודה על הדרך שעברתי, לא האמנתי שאוכל לחיות בלי כאב כרוני , ובעזרת ליהי ובעזרת הרבה עבודה קשה הגעתי לשם ואני ממש שמחה ומעריכה כל יום מחדש. אני מודה על ההבנה העמוקה שיש לי היום בנפש ובגוף שלי ואיך הם עובדים, ואני ממשיכה לעבוד איתם ביחד במקום נגדם. מה שהכי עזר לי במסע ההחלמה שלי זה הרבה אמונה בתהליך ובהכוונה של ליהי, שחרור של זמן ומדדים חיצוניים לא רלוונטיים והתמקדות בעצמי ובמה שעולה בתוכי, ואמונה שעבודה קשה משתלמת ומקדמת אותי.
