כמה חודשים אחרי יום הולדת 16 התחלתי לברר למה יש לי כל הזמן כאבי בטן. רופא המשפחה הפנה אותי לבדיקת רגישות ללקטוז ולרופאת גסטרו של ילדים. זה היה תחילתו של מסע, מסע שאולי לעולם לא יגמר, מסע לעיבוד הטראומה שעברתי באותה העת. היום, עשור אחרי, אני כבר יכולה לומר שאני לא סובלת מכאבים כרוניים משום סוג שהוא. אפילו הבדיקות שפעם היו "לא תקינות" הן תקינות היום (אובחנתי בעבר עם אדנומיוזיס וכעת אין שום ממצאים וגם בדיקות אחרות כמו צפיפות עצם הפכו תקינות). כשכאב כן מגיח מדי פעם אני יודעת שהוא בא להסב את תשומת לבי לזה שמשהו מפריע לי, רגשית, משהו שלא התייחסתי אליו.
עברתי בעשור האחרון כל כך הרבה טיפולים רפואיים, פגשתי כל כך הרבה רופאים, עשיתי כל כך הרבה בדיקות וגם כמה ניתוחים. בהתחלה, משלא מצאו מה "לא בסדר" בי (בדיקות דם, קלפרוטקטין, קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה תקינות), אבחנו אותי עם מעי רגיז. העברתי ככה כמה שנים של כאבי בטן ויציאות לא נעימות וחייתי עם זה יחסית בשלום. לקחתי קל בטן בתדירות גבוהה ואימצתי לחיקי את זה שהבטן שלי פשוט קצת רגישה.
לימים, לאור מה שהיום אני מבינה שהיה טריגר לטראומה, חוויתי החמרה במצבי הגופני. כאבי הבטן התגברו בעוצמתם ובתדירותם, בחילות נהיו חלק בלתי נפרד משגרת היום-יום שלי ולאט לאט הפכתי לאומללה. בניסיון לטפל בבחילות הלכתי לדיקור, שם גם התחלתי להבחין בין "כאבי בטן של מעי רגיז" ל"כאבי בטן של אנדומטריוזיס". לאחר שלל ניסויים עם הורמונים שלא עזרו, נותחתי בלפרוסקופיה. בשנייה שהתעוררתי מהניתוח, בעודי חווה תגובה אלרגית למשככי הכאבים, שאלתי מיד מה גילו. כשבישרו לי שנגעי אנדומטריוזיס ואדנומיוזיס חשתי הקלה. סוף סוף לכאב שלי ניתן שם. וולידציה. נאחזתי בזה חזק.
לאורך השנים עברתי: גסטרוסקופיה, קולונוסקופיה, טיפולים שקשורים לכאבים ביחסים, בדיקת התרוקנות קיבה, בדיקות הליקובקטור, לקחתי כל תרופת גסטרו שעל המדף ושלא על המדף, לקחתי הורמונים, עשיתי דיקור, הלכתי לדיאטניות, עשיתי כל כך הרבה פיזיותרפית רצפת אגן. מיותר לציין שלכל הדברים האלו היה מחיר – תופעות לוואי של כדורים, תגובות לא נעימות לשינויים ההורמונליים, השתעבדות לטיפולים כך שזו הייתה השגרה שלי. בשיא השפל, כל יום היה טיפול או תור לרופא, ממש עבדתי בזה. לצד העלות המטורפת של כל הטיפולים הפרטיים הללו (מאמינה שיכולתי לקנות רכב חדש עם כמות הכסף שהוצאתי על הדברים האלו), שהסבו לי הקלה מעטה, רגעית, עדיין חייתי כחולה. שום דבר לא באמת באמת עזר. לשלמות התמונה, אציין שלאורך התקופה הארוכה הזאת הייתי בטיפול פסיכולוגי כמה שנים (CBT) ומעבר לטיפול בסימפטומי חרדה הוא לא כל כך הועיל.
התבגרתי לצד ההבנה שאני קצת שונה, יותר רגישה. הכל כואב לי. משהו לא בסדר. לא האמנתי כל כך בקשר בין הגוף לנפש. ההדחקה שלי את הטראומה שעברתי הייתה כל כך עמוקה, בכלל לא קראתי לה טראומה. לא הבנתי שטריגרים מופיעים ושמצבי מחמיר בעקבותיהם.
חשבתי שאני מכירה את עצמי ממש טוב, מודעת לרגשות שלי, יודעת לדבר אותם, לבטא אותם, לומר כשמשהו מפריע לי. לימים הבנתי שהיה בי חלק שלא הייתי מודעת אליו בכלל.
היום אני מבינה שהחלק הזה ניסה לפרוץ לתודעה שלי, לספר לי שהוא שם ושיש טראומה לעבד אבל הגוף שלי ייצר כל כך הרבה כאבים כהסחות דעת שפשוט לא יכולתי להקשיב לחלק הזה. מאמינה שזה ניכר מכל מה שסיפרתי, אבל למקרה שלא – הייתי מלאת תושייה. לא הרמתי ידיים לרגע. האמנתי שלא ככה אחיה את חיי. זו לא גזירת הגורל שלי. לא יתכן שאני תמיד ארגיש כל כך רע. לא הייתי מוכנה לקבל את זה. ולבטח שלא להשלים עם זה.
לפני כשנה, בניסיונות נואשים למצות כל אפיק אפשרי התחלתי ללכת לחוות דעת נוספות. עוד רופא אנדומטריוזיס, עוד רופא גסטרו וגם, הפנתי את עצמי למרפאת כאב. קיבלתי המלצה על אפרת סוראקי וביקשתי לקבוע אליה תור. חשבתי אולי לפנות למסלול של קנביס רפואי. Little did I know שחיי הולכים להשתנות. אפרת הסבירה לי איך מנגנון הכאב בגוף עובד, איך במצב של כאבים כרוניים המנגנון משמיע אזעקה בלתי פוסקת והכאב כבר לא משמש למטרה המקורית לשמה הוא נוצר. היא הפיחה בי תקווה וגם עוררה בי כעס כשאמרה לי שאני בסדר, אני בריאה. חשבתי לעצמי שאם היא טועה זו פשוט רשלנות ואיך יתכן שהיא צודקת כשאף אחד אחר לא אמר לי את זה מעולם. ממקום שנואש להרגיש יותר טוב התמסרתי. עשיתי כל מה שהיא אמרה אבל הדבר החשוב מכולם היה הטיפול אצל ליהי.
ליהי החזירה אותי לחיים. בתהליך ארוך, שעדיין לא תם, הבראתי. ליהי לימדה אותי על מנגנוני הכאב של הגוף, איך הם עובדים, למה הם עובדים ככה, למה הגעתי למצב שהגעתי, מה השתבש בעצם.
גם היום, שנה אחרי, היה לי קשה לכתוב את זה. אבל, הלוואי שהייתי יכולה לקרוא משהו כזה לפני כמה שנים. מקווה שמי שקוראת את זה תמצא בזה נחמה, שחיים עם כאב הם לא גזירת גורל.
אפשר להבריא. זו עבודה קשה, שלא תטעו, אבל קיבלתי את חיי בחזרה.
